(א) ואפ״ה אסרו חכמים כו׳ – ובמרדה הקילו כדלעיל סי׳ ק״ח סעיף ג׳.

(ב) חשיב כאלו חזר ונתבשל כו׳ – הטעם דבבשר בחלב אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה ע״כ הוין אלו המים נבילה כולן מכח בליעת איסור בשר בחלב שיש בקדירה כבר ונתנה טעם במים אבל בשאר איסורי׳ לא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה כמ״ש סימן ק״ג.

(ג) איסור מועט כו׳ – בסי׳ צ״ט סעיף ז׳ ביארנו דלענין הלכה לא קי״ל כן ע״ש.

(ד) לפיכך אם עבר ונשתמש – פירוש דבר היתר שאינו חריף אבל אם הוא דבר חריף ודאי אסור כדלעיל סעיף ג׳ והטעם שמחזיקין כלי עובד כוכבים באינו ב״י כתב בטור שהוא משום ספק ספיקא ספק אם נשתמש בו היום ואפילו נשתמש בו היום שמא נשתמשו בו בדבר הפוגם וכתוב בטור ולפי זה הוא הדין נמי כלים שלנו שהוא ספק ספיקא תולין להקל עכ״ל וכן כתוב בשלחן ערוך בסמוך סעיף ז׳ וכתוב בד״מ בהגהת ש״ד כתוב דבשל ישראל יש לו תקנה בשאילה ואם אינו יודע נקנסיה עכ״ל. ונראה לי דלא שייך קנס אלא באותו ישראל דהקדרה שלו וה״ל לידע אבל באחר לא שייך קנס כדלעיל סי׳ צ״ט עכ״ל ד״מ וכתב רש״ל פרק כל הבשר סי׳ ס״ה ונ״ל אע״ג דסתם כלי עובד כוכבים אינו בן יומו וגם מסתמא א״צ לשאול אם הוא ב״י או בישל בו דבר שאינו פגום אבל מ״מ אם שאל מהם ואמרו לו שהוא בן יומו ישאל נמי מהם מה שבישלו בו ואם הוא דבר שאינו פגום או הוא בענין שלא יכול לידע מהם מה שבישלו בו אין ראוי להתיר מאחר שאין כאן ספק ספיקא ואע״פ שאין חוששין לדברי העובד כוכבים לא לאיסור ולא להיתר היינו לאותו דבר שהיה כבר בחזקת כשרות אבל הכא שכבר הורע חזקה שסתם כלי עובדי כוכבים בלועים מאיסור רק מכח ספק ספיקא באת להתיר הלכך סמכינן אדיבורא דידיה. ועוד הא דלא סמכינן אדבריו של עובד כוכבים היינו היכא שבא להשביח מקחו שאומר של ערלה הם כדאיתא בגמרא עכ״ל. ולא נראה כן לע״ד דמ״ש שאחר ששאל אותו ואמר ליה שהוא בן יומו אין כאן ספק ספיקא הא ודאי יש כאן ספק ספיקא דספק שמא הוא משקר במה שאומר שהשתמש בו היום דהא סתם עובד כוכבים שקורי קמשקר כדאית׳ פרק חזקת הבתים גבי אניס לחמריה ולאוכפיה מדכתיב אשר פיהם דבר שוא וגו׳ ותו מ״ש דהכא הורע חזקת כשרות דהכלי מאי חזית דאזלינן בתר חזקת הכלי זיל בתר חזקת התבשיל שמבשל בתוכה שיש לו חזקת כשרות וזה ממש דומה לסוגיא דפ״ק דחולין העמיד סכין על חזקתו ואימר לא איפגם אדרבה העמד בהמה על חזקתה ואימא לא נשחטה ומשני סכין איתרעי בהמה לא איתרעי והכא נמי ממש כה״ג דהתבשיל אין בו ריעותא. ומ״ש הא דלא סמכינן אדברי העובד כוכבים דוקא כשמתכוין להשביח מקחו אמת שבסוף יבמות איתא כן עובד כוכבים שמביא פירות לשוק ואמר פירות הללו של ערלה הן כו׳ לא מהימן לא לאיסור ולא להיתר אלא להשביח מקחו נתכוין התם הוצרך התלמוד לזה דלא תימא כיון שהוא מקלקל לעצמו ואומר שהם של ערלה ודאי קושטא אמר לזה אמר אדרבה שהוא מכוין להשביח מקחו אבל בלא״ה ודאי אין העובד כוכבים נאמן כלל אפילו לאיסור אפילו במקום שאין שייך להשביח מקחו אומר כן דהא אפילו ישראל אינו נאמן לאסור את של חבירו כל שאינו בידו והכי איתא במרדכי פרק ר׳ ישמעאל בשפחה שאמרה שהיין שנמצא היא משכה אותו וכתב וז״ל ואי משום אמירת השפחה לית ביה חששא שאפילו ישראל לא מהימן בדבר שאין בידו עכשיו עכ״ל אכן נראה לי דאם העובד כוכבים אומר כן לפי תומו מעצמו בלי שום שאלה ונראין הדברים שלא נתכוין על ישראל אז יש להחמיר ולאסור התבשיל של ישראל שמבשל בתוכו וראייה לזה ממ״ש בסימן שי״ג סעיף ב׳ באומר העובד כוכבים לפי תומו שישראל ציוהו לחתוך המום שאסור. ויש לדון עוד בזה כמו דפסק בסימן י״ז דאי מהימן ליה העובד כוכבים אסור הכי נמי יש לדון בזה אפילו באינו מסיח לפי תומו.

(ה) אבל אם חמם מים – עיין סי׳ ק״ח שכתבתי היתר לקנות אגוזים מבושלים מן העובד כוכבים.

(ו) כך סתם כלים שלנו – ביארתיו בסמוך.

(ז) אבל לפי שעה אין לחוש – זהו מדברי המרדכי שנעתיק בסמוך שכתב כן גבי סכינים דדוקא אם הניחם אצל העובד כוכבים חצי יום או יותר אבל לפי שעה לא עכ״ל וקשה דבסי׳ קל״ו כתב הטור אפילו לא שהו שם רק שעה אחת צריכים הכשר ובאו״ה כלל ל״ג מחלק באם ששולח מחקץ לעיר דאז אין העובד כוכבים מרתת אסור אפי׳ לפי שעה אבל מבית לבית מרתת לפי שעה ומותר אפילו לכתחלה אלא א״כ נשתהה שם חצי יום. ומו״ח ז״ל כ׳ דיש כאן פלוגתא מאן דמתני הא לא מתני הא ולע״ד נראה דאטו חצי יום או לפי שעה כתיבי בגמרא שנעשה חילוק ביניהם אלא העיקר שכל דבר לפי עניינו במידי דדרכו להשתמש תדיר אפילו דרך עראי כגון כלי של יין שאדם עשוי לשתות בכל שעה ויש לחוש שמא בשעה מועטת שהיה אצל העובד כוכבים שתה בו יין על כן החמיר בו בסי׳ קל״ו אפילו לפי שעה משא״כ בכלי שמבשלין בו או סכין של אכילה שאין דרך להשתמש בו אלא בשעת אכילה ואין דרכו של אדם לאכול אלא שיעור קבוע ביום ע״כ אין להחמיר בו אלא בנשתהה כמו חצי יום ול״ד חצי יום אלא שיעור גדול שיש לשער שבאותו זמן היה משתמש בו באכילה וזהו דבר הלמד מענינו שהטור לא כתב להחמיר לפי שעה אלא בסי׳ קל״ו דמיירי מכלי יין כן נלע״ד.

(ח) וכל זה כשרוצה להשתמש כו׳ – זהו מדברי המרדכי פרק אין מעמידין וז״ל סתם כלי עובדי כוכבים אינן בני יומן וא״ל הא הוי ספק דאורייתא י״ל דהוי ספק ספיקא ספק אם נשתמש בו היום ואת״ל נשתמש שמא בדבר שהוא פוגם נשתמש ולפי זה כשמוליכין הסכינים להשחיזן בבית האומן ומחזירן בו ביום ליכא האי טעמא דספק ספיקא משום דבו ביום החזירן וליכא למימר ספק משום דלא נשתמש בו כלל דודאי רגיל להשתמש כיון שאין ישראל עומד על גבו הלכך צריך להגעילו וכן אור״ת דצריך שילך הישראל להשחיזה והיה מחמיר בהן יותר מכלי עובד כוכבים עצמם ודוקא כשהניחם חצי היום בבית העובד כוכבים או יותר אבל לפי שעה לא מיהו אותן סכינים שמוליכין העבדים עובדי כוכבים שבבית ישראל אנה ואנה אותם יש להתיר מטעם ספק ספיקא ככלי עובד כוכבים ונכון להחמיר ונשאל להרב ר״ש בונבור״ק רק על ישראל שאפה בבית העובד כוכבים ושכח היורה שחממו בה חמין בבית העובד כוכבים עד למחרתו והשיב נ״ל אף על גב דתנן כו׳ וכ״ש עם העובד כוכבים שיש לומר שנשתמש בהן מיהו יש לומר העמד היורה על חזקתו ונאמר לא נשתמש בה איסור ואפילו נשתמש ה״ל פגומה שאינה ב״י וסתם כלי עובדי כוכבים מחזיקין בהכי כדברי ר״ת עכ״ל וכתב או״ה כלל ל״ג דברי המרדכי אלו במה שהחמיר ברישא בסכינים יותר מבשל עובד כוכבים ומסתמא היינו לענין דיעבד קאמר שאם חתך בשר רותח בסכין ההוא הוי כאילו הוא של עובד כוכבים ב״י דאל״כ מה חילוק יש הלא אף כלי של עובד כוכבים צריך הגעלה לכתחלה ואם שכח בביתו קערה של חרס ישבר עכ״ל משמע דאף ביש ספק ספיקא בכלי ישראל שהניחו בבית עובד כוכבים אסור אפילו דיעבד וכן משמעות המרדכי מדאמר מיהו אותן סכינים כו׳ יש להתיר משום ס״ס משמע דלעיל מיניה לא מהני ס״ס לחומרא של ר״ת וקשה מ״ט באמת החמיר ר״ת ביש ס״ס והא בכל התורה מהני ס״ס ובת״ח כלל נ״ט כתב שר״ת החמיר בלכתחלה בזה יותר מלכתחלה בשל עובד כוכבים אבל דיעבד שרי ולא נהירא כלל כיון ששניהם אסורים לכתחלה מה חומרא בא׳ יותר מחבירו ותו דכבר הוכחנו מן המרדכי דבחומרת ר״ת לא מהני כלל אפילו ס״ס אפי׳ דיעבד דלא התיר דיעבד אלא בעבדים עובדי כוכבים בבית ישראל דוקא. ונראה לע״ד דכל ס״ס דמותר בדיעבד היינו אחר שנעשה ס״ס אבל ישראל זה שמניח במזיד סכין שלו בבית עובד כוכבים וסומך על מה שיהיה ס״ס בזה ראוי להחמיר ולפי זה אם שכח סכינו בבית עובד כוכבים מותר במקום שיש ס״ס ועפ״ז מיושב מ״ש המרדכי אח״כ בשם הר״ש בונבור״ק להתיר היורה מטעם ס״ס ולכאורה סותר מ״ש תחלה בשם ר״ת להחמיר אפילו בס״ס והב״י סוף סי׳ זה כתב דהר״ש מתיר כיון שהחזירן למחר ה״ל ס״ס ולעיל החזירן בו ביום וליכא אלא חד ספק וזהו א״א לאמרו כיון דכבר הוכחנו דאפילו בס״ס מחמיר ר״ת. ומו״ח ז״ל כתב דהר״ש חולק על ההיא דלעיל ולא נלע״ד דלשון המרדכי לא משמע כן דכתב הדברים בלא מחלוקת אלא לפי מה שכתבתי ניחא דלא החמיר ר״ת אלא במניח במזיד אבל בשכח הוי ככלי עובד כוכבים ומותר בס״ס והר״ש מיירי בשכח ולא כמו שכתב או״ה להחמיר אפילו בשכח אלא דמ״מ י״ל דאף הר״ש לא התיר היורה אלא אם בישל בו בדיעבד אח״כ ע״כ נ״ל דאף ביש ס״ס לכתחלה צריך הכשר כיון דאפשר בזה אבל בכלי חרס דהיה צריך שבירה בזה הוה לכתחלה נמי שרי דהוי כדיעבד וחילוק כזה מצינו בפרק חומר בקדש (חגיגה כ״ב) דמחלק בין כלי חרס לשאר כלים ואע״ג שהוא אליבא דב״ש וב״ה מקילין בכל הכלים מ״מ הסברא של ב״ש אמתיית היא במקום שיש להחמיר כגון כאן ונאמר שלא נחמיר לגמרי ועוד ראייה ממ״ש הטור סי׳ קמ״ב תנור חדש שהסיקוהו בעצי איסור. מותר לכתחלה לאפות בו כו׳ דחשוב דיעבד כיון שהוא צריך לנתצו עכ״ל וה״נ כן הוא כנלע״ד. וכל הנ״ל ביש ס״ס אבל היכא דליכא ס״ס כגון שהחזירן העובד כוכבים בו ביום אסור מדינא דהא ליכא אלא חד ספק כמו שכתב המרדכי דליכא למימר שמא לא נשתמש ואת״ל נשתמש שמא בדבר הפוגם דכל כלי סתמא שמשתמשין בו וזה ספק הרגיל ולא נחשב לספק כלל כמ״ש ת״ה סי׳ קע״א לענין חטין המתולעין שכל ספק הרגיל לא נחשב לספק כלל ואע״ג דבסימן פ״ד סעיף ט׳ כתבתי שאף ספק הרגיל נחשב שם לספק ספיקא מ״מ הכא רגיל טפי כיון דהמרדכי לא רצה לחשבו לס״ס וא״כ אסור כאן דיעבד בהחזירן בו ביום והב״י בסי׳ זה כתב בשם א״ח בשם הרא״ה קערות שלנו שעמדו בבית העובד כוכבים בלא סימן משהה אותה מעת לעת ומותר עכ״ל מדלא מחלק כמה עמדו בבית העובד כוכבים ואימתי החזירם ש״מ בכל גווני קאמר דמשהה ומותר וחולק על המרדכי דלעיל ונראה דקי״ל כהמרדכי חדא שהמרדכי פוסק מפורסם אחרון וברוב דבריו אנו נוהגים כמותו ותו דדברי הרא״ה תמוהין דהא בכלי עובד כוכבים ג״כ מותר בדיעבד דוקא ולא אמרינן דישהה אותם מטעם גזירה דישתמש בה היום הכא נמי דכוותיה ובת״ח כלל נ״ט כתב דהרא״ה מיירי שלא החזירן בו ביום דאיכא ס״ס אז מהני שהייה ונראה שמ״מ אין דברי הרא״ה להלכה דאי מיירי בענין ששייך בו חומרא דר״ת שהחמיר אפילו בס״ס בשל ישראל שהניח אצל עובד כוכבים ודאי דברי הרא״ה בטלין נגד דברי ר״ת ואי מיירי בענין שאין שייך חומרא דר״ת דהיינו כעין מעשה דהר״ש שזכרנו לעיל אז א״צ שהייה וכהוראה דהר״ש ואין להתיר מכח מה דמביא ב״י בסי׳ קל״ו בשם הר״ן בשם הרא״ה ורבו הרמב״ן לענין כלי היין דבדיעבד מותר כלי של ישראל שהיה בבית עובד כוכבים כל שספק אם השתמש בו אם לא מטעם דאפילו ודאי השתמש בו אינו אוסר אלא משום גזירה אדרבה משם ראייה לאיסור דהתם כיון שאין האיסור אלא משום גזירה הוי כמו ס״ס דהכא ממילא היכא דליכא אלא חד ספיקא אסור אפילו דיעבד ובת״ח שם פוסק דנראה לו לדינא דבדיעבד שרי דהא אין בירור שנשתמש בו עובד כוכבים אע״ג דרגילות להשתמש בו אינו יוצא מידי ספק והיא אינה סברא כלל כמו שהבאתי ראייה לעיל מת״ה דלא נחשב ספק כלל ואין כח לחלק מסברא דנפשיה להקל במה שמחמיר במרדכי בפירוש גם מ״ש כאן רמ״א דליכא אלא חדא ספיקא שמא לא נשתמש בו כו׳ לא היה לו לכתוב כן דזה אינו ספק כלל כמ״ש המרדכי אלא היה לו לכתוב שמא נשתמש בדבר הפוגם שספק זה הזכירו במרדכי שם ובטור בסי׳ זה אצל כלי עובד כוכבים ע״כ נראה דאין כאן קולא בדיעבד אפילו לצורך גדול דלא כמ״ש רמ״א בסמוך ובמקום צורך יש להקל בדיעבד אלא אף דיעבד אסור.

כלל העולה דבמקום שיש ס״ס כגון שלא החזירו בו ביום אם הניחו במזיד יש לאסור הכלי וצריך הגעלה וכלי חרס צריך שבירה ואם שכחו יש להתיר הכלי אלא דאם הוא כלי שאפשר להכשירו יכשירנו וכלי חרס מותר וכן בכלי היין דסי׳ קל״ו אבל באין ס״ס כגון שהחזירו בו ביום יש לאסור אפילו דיעבד מדינא והיינו אם הוא כלי אכילה אין איסור אלא שישהה אצל העובד כוכבים מקצת היום שיעור גדול שלפי אומד הדעת השתמש בו באכילת איסור ואם הוא כלי שתיה כההיא דכלי יין סימן קל״ו דאסור לכתחלה הוא אפילו לפי שעה כנלע״ד ומו״ח ז״ל האריך בדין זה והעלה מה שהעלה ומה שנלע״ד כתבתי.

(ט) ובמקום צורך יש להקל – כבר נתבאר שלענין הלכה לא קיימא לן כן.